הגיגים על כבלים

Written on 17 מאי, 2011

הפעם פוסט קצת שונה מהרגיל כיוון שהוא יכיל בעיקר הגיגים של עבדכם הנאמן.

הגיגים על כבלים

אז במה מדובר?
והפעם על הפרק נדבר על הטלויזיה בכבלים. לצורך ההבהרה, אני רושם טלויזיה בכבלים והפעם אני לא מתלונן על HOT או על YES אלא על עתיד התחום הזה של טלויזיה רבת ערוצים באופן כללי. זה לא משנה אם בארץ או בחו"ל, עתידה של התעשיה הזו לוטה באפלה.
מהי נקודת המפנה שממנה יצא הפוסט הזה לדרך?
עד לא מזמן היה בארץ ערוץ אחד בלבד והוא הספיק לכולם. אחר כך נוסף עוד ערוץ אחד וכולם ראו שאפשר לעשות דברים בצורה קצת שונה וששני ערוצים טובים יותר מאחד. ואז הגיעו הכבלים. קודם הפירטיים ואז ערוצי זהבומת"ב ועוד חברה קטנה אחרת, שלימים הפכו להיות HOT ופתאום היו מאות ערוצים. אחר כך נוספה גם YES ופתאום היו אלפי ערוצים זמינים שרק מחכים לרגע שבו תגיעו אליהם. אני זוכר עד היום את ההתרגשות שאחזה בי כשההורים שלי עשו מנוי לכבלים. רעד אחז באצבעותי בעודי מנסה להבין מהו האוצר הבלום הזה שנפל בידי. הטלויזיה בכבלים נשארה חברה טובה שלי עד לרגע שבו הגעתי לצבא ולא יצא לי לצפות בטלויזיה.
גם אז, אני זוכר טוב, את השיחות בין החברה בטירונות – "מה אתה תעשה כשתגיע הביתה?" שאלנו האחד את השני. תשובה שנשמעה ככה :"אני אשן עד שאני לא אוכל לישון יותר ואז אני אראה טלויזיה עד שאני לא אוכל להשאר ער יותר ואז אני אחזור לבסיס" לא הפתיעה אף אחד. מה שאותי כן הפתיע, ובצורה די קשה אפילו, הייתה העובדה שכשכבר הגעתי הביתה, כמעט ולא פתחתי את הטלויזיה. וכך, מהר מאד החברה הותיקה הזו נשכחה לה בצד, עצובה ומוזנחת עד עצם היום הזה. נכון שתמיד הייתי מנוי לטלויזיה בכבלים, אבל בפועל כמעט ולא צפיתי בכלום. מתוך מאות הערוצים שעמדו לרשותי, צפיתי אולי בחמישה או שישה וגם זה כמעט ולא. בשלב מסויים, יחד עם העבודה ועם הילד ועם הפעילות שלי במד"א ועם עבודות הפרילנס שעשיתי ועם אשתי ועם כל שאר הפעילויות שמילאו את חיי, גיליתי שאני צופה בערוץ אחד בלבד וגם בו בשתי תוכניות בודדות.
בשביל ערוץ אחד ובו שתי תוכניות אני משלם מאות שקלים בכל חודש?!
למה לעזזל אני עושה את זה? מהו הערך שאני מקבל מהטלויזיה בכבלים שהוא כל כך משמעותי לי ולחיי שאני משלם מאות שקלים בחודש בעבור שירות שאני כמעט ולא עושה בו שימוש? לא רק זה אלא שקראתי במקום כלשהו ששתי החברות (HOT ו YES) עושות שיתוף-פעולה בתחום רכישת הסדרות. קרי – החברות מחלקות מראש את התוכניות השוות. HOT תקבל חצי וYES תקבל את החצי השני. אבל מה קורה לצרכן הממוצע, שממשיך לשלם מאות שקלים בחודש בשביל לקבל מחצית מהסדרות שהוא היה רוצה לראות?
התשובה ברורה מאליה – הוא מוריד אותן באינטרנט (בצורה בלתי חוקית כמובן) או צופה בהן בערוצי הצפיה הישירה או קונה אותן בVOD או שוכר אותן בחנות הוידאו או כל דרך אחרת שעומדת לרשותו. האופציה האחרת היא פשוט לא לראות את התוכנית המסקרנת של שקר כלשהו. בכל אופן, התוכנית הזו לא כלולה בתשלום שלו לחברת הכבלים שלו.
אבל אני, כאדם מודרני (אמרו את זה עוד בעת העתיקה לדעתי) רוצה יותר. דורש יותר.
איפה אני יכול למצוא יותר?
זאת השאלה ששאלתי את עצמי. התשובה הובילה אותי לבניית מדיה סנטר בבית שאותו חיברתי למסך הטלויזיה. את הכבלים ביטלתי בתהליך פשוט יחסית (באופן מפתיע).  ומאז אני אדם חופשי ומאושר.
אבל זה לא מתאים לכולם!
נכון מאד. הפתרון שלי מתאים לי ולאחרים כמותי שרוצים, מבקשים, דורשים שליטה מלאה על התוכן שלנו. אבל האם זה אומר שכל השאר מתפשרים על התוכן שלהם? במקום כלשהו כן, אבל, וזה אבל מודגש מאד, יותר ויותר אנשים מבינים שהאפשרות קיימת ושזה אפילו לא ממש קשה. במקביל לזה מתבצע שינוי בתפיסה של חברות הכבלים (לפחות בארץ, אני לא יודע מה הולך בחו"ל) ממצב של הצרכן=פסיבי למצב של הצרכן=חצי-אקטיבי.  שני השינויים האלה גם יחד מסמלים בעיני את הסוף של רשתות הכבלים במצבן הנוכחי.
צרכן= פסיבי, המצב הקיים כיום  – הצרכן (או הצופה) משמש אך ורק כצופה ואין לו שום תפקיד מעבר לכך. החברות בוחרות את התוכן, את השעה ואת התדירות ואילו הצרכן בוחר האם הוא צורך את התוכן או לא. בזה נגמרו היחסים בין הצרכן וחברת הכבלים על פי המודל הישן.
במודל צרכן=חצי-אקטיבי לעומת זאת יש שתי הפתעות: 1. הצרכן בוחר זמן, מקום ותוכן. 2. הצרכן בוחר תוכן ספציפי ולא "ערוץ". המודל שעליו אני מדבר הוא מודל הVOD ובעיני הוא מהווה סנונית ראשונה לדרך שבה ענקיות התוכן שלנו יעבדו בעתיד. דוגמא מצויינת לזה היא האפ-סטור של אפל או חנות המוזיקה החדשה של אמזון. לפני מספר ימים שמעתי על חנות הוידאו של HTC ובודאי ישנן עוד דוגמאות שצצות להן לפרקים.
אז מה הוא המודל החדש?
בצורה הפשוטה ביותר שלו המודל החדש אומר שהצרכן לא בוחר יחידה שרירותית שלא קשורה אליו ברוב הזמן (קרי – ערוץ טלויזיה), אלא בוחר פרק, סדרה, משחק, שיר, סרט או כל מדיה אחרת שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה אותו. מעבר לכך זה אומר שהצרכן כבר לא כבול ללוח השידורים הקבוע והכללי. אם אני מלצר שעובד בשישי בערב אני לא יכול לראות את ארץ נהדרת?! לא על פי המודל החדש.
על פי המודל החדש אנחנו, הצרכנים, קובעים מה נראה ומתי. אנחנו בוחרים את סוג היחידה (פרק, סרט, משחק, אלבום, שיר, עונה וכן הלאה), את זמן שידורה, את ההפסקות שלה וגם כמה פעמים היא תשודר.
ומה צופן העתיד?
העתיד תמיד לוטה בערפל וכל מה שאני רושם כאן הוא על גדר ניחש בלבד. אמנם מושכל, מתוך הבנה של התחום, אבל בטח לא יותר מכך. השלב הראשון של המודל החדש יראה כמו שנראה היום שירות הVOD של HOT (אני לא מכיר את השירות של YES אבל מתאר לעצמי שהוא נראה דומה לזה של HOT). הכוונה היא לחלוקה לקטגוריות ובכל קטגוריה תתי קטגוריות ובתוכן התוכן. מבחינת התפתחות טכנולוגית הדבר מזכיר מאד את Alta Vista או את וואלה ושאר מאגרי הקישורים שתקופת הזוהר שלהם נגמרה עם עליית גוגל ומנועי החיפוש האמיתיים לאוויר.
השלב הזה לא יימשך זמן רב כיוון שהוא לא מסוגל לתמוך בכמויות התוכן העצומות שחברות הכבלים יאלצו לסדר במאגרים שלהם. כבר היום קשה מאד למצוא סידרה ספציפית בתוך מנוע הקטגוריות של HOT ובעתיד המצב יילך ויחמיר כאשר הVOD יהפוך להיות הבסיס הכלכלי עליו ישענו החברות ולא רק תוספת נלווית למאגר ההכנסות. בנוסף לכך, שיטת הקטלוג הזו היא עדיין גנרית וכללית ולא נותנת מענה לצורך במציאת מדיה אישית, ספציפית. כאן גם צריך להתחשב בתיאורית הזנב הארוך, עליה מתבססת אמזון. מעל ל80 אחוזים מהרווחים של אמזון עומד על מוצרי הזנב הארוך – אלו שאפשר למצוא רק שם בגלל שלחנויות רגילות אין את האפשרות להחזיק את המלאי שלהם. מדובר במוצרים שבפירוש לא פונים לקהל הרחב ומבאגרי קטגוריות כמו הVOD זה יהיה סיוט למצוא אותם. סרטים איזוטריים שמעניינים פחות מ2-3 אחוזים מהאוכלוסיה יהוו את נתח ההכנסות העיקריות פשוט בגלל הכמות שלהם.
השלב השני יציג כבר חיפושים אמיתיים, דוגמת גוגל, מה שיחייב שימוש באמצאים פיזיים שונים מאלה הנהוגים כיום. השלט המסורתי כבר לא יהיה רלוונטי והשליטה תתרחש באמצאות מסכי מגע או מקלדות אל-חוטיות אחרות. הממיר גם הוא לא יהיה רלוונטי ואנחנו נעסוק במדיה סנטרס בלבד. ההתחייבות שיש לכם היום לחברות הכבלים תמשך גם הלאה אבל רק עד לשלב מסוים. כמו רמת השירות של בזק לפני ואחרי פתיחת שוק הטלפוניה הישראלי, כך גם שתי החברות יתחילו להתחרות ביתר שאת, תחרות שממנה כולם (גם החברות) רק ירוויחו.
מעבר לכך השלב השני יכלול גם מיני חברות כבלים שיתחרו בנישות צרות וינגסו ברווחים של החברות הגדולות. מהר מאד, החברות הקטנות יהוו חלק משמעותי מהשוק, גם אם הן לא יצליחו להשיג חלק משמעותי מהמכירות והרווחים, הן יזכירו תמיד לחברות הגדולות שיש אופציות נוספות. כתוצאה מכך השירות יהיה טוב יותר והתוכן יהיה איכותי יותר.

קטגוריה: כתוב.

4 תגובות

Comments closed

  1. נכתב על ידי יונתן:

    עכשיו אתה מבין למה אני מנותק מהחברות השטניות האלה וגם משאר הערוצים?! ועדיין צריך לשלם אגרה כמו מניאק.
    והנה שתי הרצאות מעניינות בנושא (בערך):
    http://www.ted.com/talks/lang/eng/dan_gilbert_researches_happiness.html

    http://www.ted.com/talks/lang/eng/barry_schwartz_on_the_paradox_of_choice.html

    17 מאי, 2011 @ 14:26
  2. נכתב על ידי Berliner Ronen:

    אני כבר כמעט שנה ללא כבלים. לא צריך לשכנע אותי 🙂

    17 מאי, 2011 @ 14:53
  3. נכתב על ידי אילן:

    יתרה מכך, המודל האידיאלי צריך להיות בלתי תלוי במכשיר שבו אתה צופה. אני רוצה לראות את הפרק הראשון של סדרת שקר כלשהוא בטלויזיה בסלון, את השני על ה IPad בשירותים ואת השלישי אולי מהמחשב בעבודה.

    בכלל, המודל הקיים כיום (אמנם עם הורדה פיראטית) כמעט מספק לחלוטין את צרכי הצפייה שלי, הדבר היחיד שבשבילו אני נאלץ להחזיק גם מנוי לכבלים זה כי כחובב ספורט, לצפייה באירועי ספורט בשידור ישיר אין עדיין מענה מספק באינטרנט. כשיהיה מענה כזה, במחיר הוגן ובאיכות שידור טובה אני אוכל להגיד שלום לכבלים.

    17 מאי, 2011 @ 17:46
  4. נכתב על ידי Berliner Ronen:

    אתה צודק לגמריי. לא התייחסתי לנושא של ריבוי הפלטפורמות בשוק. ואכן כן, המודל שלי טוב ויפה כאשר הוא מדבר על דברים חד פעמיים כמו סרטים או על סדרות גמורות, הוא פועל פחות טוב כשמדברים על שידורים חיים ומתוזמנים. זו נקודת התורפה שלו.

    17 מאי, 2011 @ 18:08